רשלנות רפואית

תביעת רשלנות רפואית – היפוך נטל ההוכחה בעקבות היעדר רישום רפואי

רשלנות רפואיתבית המשפט בשלום בירושלים קיבל תביעת רשלנות פרואית שהוגשה על ידי עזבונו של המנוח מוסקוביץ ז"ל ואלמנתו, כנגד בית החולים הדסה עין כרם. כעולה מכתב התביעה, המנוח הגיע לחדר המיון של בית החולים לאחר שחש ברע וכעבור כשעתיים הוא נבדק על ידי רופאה. בעקבות הבדיקה המליצה הרופאה כי יש לאשפז את המטופל במחלקה הפנימית של בית החולים, אולם לאור התפוסה המלאה במחלקה הוא נשאר בחדר המיון.

התובעים טוענים כי במהלך שהותו בחדר המיון לא חובר המנוח למוניטור, זאת על אף שסבל מהפרעות בדופק, לחץ דם נמוך וקוצר נשימה. זאת ועוד, על פי הנטען בכתב התביעה עולה כי במשך היממה בה שהה המנוח בחדר המיון הוא לא נבדק ולו פעם אחת על ידי רופא ועקב כך הטיפול שניתן לו כלל לא הותאם להידרדרות שחלה במצבו הרפואי. לבסוף, התמוטט המנוח בחדר השירותים של בית החולים. הצוות הרפואי ביצע בו החאייה ששמרה אותו בחיים למשך חודשיים וחצי, במהלכם סבל מנזקים מוחיים בלתי הפיכים.

עוד טוענים התובעים כי כל הטיפול במנוח מהווה רשלנות רפואית ובנוסף כי נגרם להם נזק ראייתי אשר מקשה עליהם להוכיח את תביעתם, זאת משום שהצוות הרפואי של בית החולים הנתבע לא דאג לנהל רישום תקין אחר הטיפול במנוח. לדידם של התובעים, נזק זה מחייב את בית המשפט להפוך את נטל השכנוע, כך שבית החולים יצטרך להוכיח כי לא הייתה בהתנהלותו המפורטת לעיל כל רשלנות רפואית.

בית החולים מבקש לדחות על הסף את כל טענות התובעים משום שהוא סבור כי לא הייתה רשלנות רפואית בטיפול שהוענק על ידו למנוח. להיפך- על פי כתב ההגנה ניתן למנוח טיפול הולם ומסור ונראה כי הנזק שארע לו היה פתאומי ובלתי ניתן למניעה. אשר על כן, לאור העובדה שלא היה ניתן למנוע את מותו של המנוח, נטען כי בכל מקרה לא מתקיים קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שניתן לו לבין מותו. בנוגע לחסר ברישום, נטען כי החסרים הבודדים ברשומות הרפואות הושלמו על ידי הראיות והעדויות האחרות שהובאו בפני בית המשפט.

בית המשפט קובע כי לאור הרישום הרפואי הלקוי שבוצע על ידי בית החולים, יש לצאת מנקודת ההנחה שהצוות הרפואי לא הבהיר לחולה ולבני משפחתו כי בשל מצבו של המטופל אסור לו לקום מהמיטה וללכת לשירותים באופן עצמאי. ודוק, בית משפט מסיק זאת לאור הרשומות הרפאויות שהוגשו לפיתחו, אשר בשום מקום אינן מזכירות את האיסור להוריד את המנוח מהמיטה. חוות הדעת הרפואית מטעם התובעים, אשר אומצה על ידי בית המשפט, קבעה כי הפרקטיקה הרפואית המקובלת בעניינם של מטופלים הינה שחל איסור מוחלט לרדת באופן עצמאי מהמיטה ולגשת לשירותים, שכן חדר השירותים הינו מקום מסוכן למטופלים בעלי הפרעות קצב.

לאור הרישום החסר, בית המשפט מעביר את נטל ההוכחה לכתפי הנתבע ופוסק כי הוא לא סיפק הסבר סביר לטיפול הרפואי שניתן למנוח, לירידתו מהמיטה וכן לא הוכח כי לא מתקיים קשר בין רשלנות רפואית זו לאירוע שארע לו בשירותים.

לאור האמור לעיל נפסק כי התובעים זכאים לקבל מהנתבע את הסך של כמאתיים אלף שקלים.

לעיון בפס"ד המלא – ת.א 10452/07
[ois skin="skin2"]