עקב טיפול רשלני נותרה התינוקת ללא רחם

רשלנות רפואית בלידה – נזק לוולד במהלך ניתוח קיסרי

רשלנות רפואית בלידהגב' עמר נולדה בשנת 1980 כשהיא סובלת מנכות מוטורית בשיעור של מאה אחוזים ושיתוק מוחין קשה. בעקבות הנזקים עימם נולדה, הגישה הקטינה תביעת רשלנות רפואית כנגד בית החולים בו נולדה, במסגרתה טענה כי התרשלות הצוות הרפואי במהלך הלידה הקיסרית היא זו שגרמה לנזקים האמורים. כעולה מכתב התביעה וחוות הדעת הרפואית שתמכה בו, התגלעו קשיים במהלך הרדמת היולדת, עובר לביצוע הניתוח הקיסרי.

ודוק, הצוות הרפואי עשה שישה ניסיונות להחדיר לאם צינור חמצן לקנה הנשימה (הליך המכונה אינטובציה בהגה הרפואית), אולם נכשל בכל ניסיונותיו. רק בניסיון השביעי, כאשר היולדת הכחילה וכבר פיתחה הפרעות בקצב פעימות הלב, הצליחו הרופאים להחדיר את הצינור והניתוח הקיסרי החל.

זאת ועוד, על פי הרשומות הרפואיות שהוגשו כנספח לכתב תביעת רשלנות רפואית בלידה דנן, עולה כי במהלך הניתוח הקיסרי סבלה היולדת ממצב של חוסר אספקת חמצן (אנוקסיה) ומהפרעות קצב שנמשכו כשלושים דקות. על בסיס נתונים אלו טענה התובעת כי על פי מדע הרפואה אנוקסיה שנמשכת מעל לכשבע דקות עלולה לגרום לנזקים בלתי הפיכים לעובר.

בית המשפט המחוזי, קיבל את טענותיה של התובעת בכל הנוגע לקשר הסיבתי בין ההשתהות בהחדרת הצינורית ותת החמצון ממנו סבלה האם לבין נזקיה של התובעת, אולם דחה את הטענה כי עסקינן במקרה של רשלנות רפואית בלידה בעיקר בגלל שקבע כי התובעת לא הרימה את נטל ההוכחה המוטל עליה ולא הוכיחה כי התקיימה התרשלות מצד הצוות הרפואי.

התובעת הגישה את ערעורה לבית המשפט העליון, כאשר עיקר טענותיה נוגעות לכך שבית משפט קמא טעה כשלא העביר את נטל ההוכחה לכתפי בית החולים הנתבע, מכוח הכלל הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין ("הדבר מדבר בעד עצמו"). לדידה, לו היה בית המשפט המחוזי מחיל את הכלל הרי שמסקנתו הסופית הייתה משתנה ומביאה לקביעה כי עסקינן במקרה של רשלנות רפואית בלידה.

בית המשפט העליון מקבל את טענותיה של התובעת. על פי ערכאת הערעור בית המשפט המחוזי טעה כאשר קבע כי אף לא אחד משלושת יסודות הכלל מתקיים. לאור זאת בית המשפט פוסק כי התובעת לא ידעה או לא יכלה לדעת מהן הסיבות שהביאו לנזקיה. בנוסף, נקבע כי אותם נזקים נגרמו לה על ידי נכס שהיה בשליטה מלאה של הנתבעת (הצינורית שנועדה לספק חמצן ליולדת) וכי נסיבות המקרה מתיישבות יותר עם ההנחה שהנתבעת לא נקטה בזהירות סבירה מאשר עם ההנחה שהיא כן נקטה בזהירות האמורה.

הנה כי כן, בית המשפט העליון הופך את קביעת בית משפט קמא ומחיל, למעשה, את כלל הדבר מדבר בעד עצמו על נסיבות תביעת רשלנות רפואית בלידה דנן. הנפקות של החלת הכלל הינה העבת הנטל לכתפי הנתבעת, כך שהיא זו שצריכה להוכיח שלא הייתה כל רשלנות רפואית בלידה בהחדרת צינורית החמצן, כמפורט לעיל.

פסק הדין שבערעור קובע כי הנתבעת לא עמדה בנטל האמור ולמעשה עליה לשאת באחריות לכך שהצוות הרפואי המועסק על ידה נכשל בביצוע האינטובציה בכל ששת הניסיונות. לאור זאת, הוחזר הדיון בתיק לערכאה המבררת על מנת לקבוע את גובהו של הפיצוי שייפסק לזכות התובעת.

ע"א 789/89

הערה: הסקירה המובאת לעיל אינה בבחינת ייעוץ משפטי ו/או תחליף לייעוץ משפטי ו/או תחליף לעיון של פסק הדין המלא (ע"א 789/89)
[ois skin="skin2"]