הילדה לא נבדקה ע"י מומחה לכירורגיה של ילדים

כאשר חולה מובא לחדר מיון הוא ובני משפחתו סמוכים ובטוחים כי הוא ייבדק ע"י הרופאים המומחים המתאימים ויקבל את הטיפול הטוב ביותר. הדבר נכון ביתר שאת כשמדובר בילדים. ציפיית ההורים הינה כי עת ילדם החולה מובא לחדר המיון הוא ייבדק ע"י מומחים לילדים בתחום מחלתו, שכן ידוע כי כמעט לכל תחום ברפואה קיימת התמחות נפרדת לילדים. נשאלת השאלה במצב בו הובא ילד קטן לחדר מיון, ולא נבדק ע"י מומחה ספציפי ברפואת ילדים הקשור לתחום הבעיה ממנה סבל, ואכן נגרם איחור באבחון בעייתו, ניתן לומר כי בית החולים יהיה אחראי ברשלנות רפואית?

תקציר האירוע

ר', ילידת שנת 1998, החלה לחוש בחודש אוקטובר 2004 כאבי בטן במהלך שהייתה בבית ספרה, ואי לכך הובאה אל חדר האחות ונבדקה על ידיה.

למחרת משלא חלפו הכאבים היא פנתה בליווי אמה אל מרפאת קופ"ח כללית, ונבדקה ע"י רופא המשפחה ואף ע"י כירורג אשר הפנה את ר' והוריה לחדר המיון בביה"ח קפלן לצורך המשך בדיקות.

בהגיעה אל חדר המיון ר' נבדקה ע"י רופא מומחה ברפואת ילדים, ד"ר ג', אשר בחר לשחררה מחדר המיון עם מרשם לתרופות אנטיביוטיות ואבחן כי ר' סובלת מדלקת ריאות. למחרת בבוקר משהסתבר כי כאביה ממשיכים פנתה ר' שנית לקבלת טיפול בבית החולים.

שם נבדקה ע"י מומחה בכירורגית ילדים, הסתבר כי הינה סובלת מדלקת של התוספתן, וכשתים עשרה שעות לאחר מכן נותחה לאחר שהתוספתן אף התנקב.

הבעד והנגד

ר' והוריה הגישו תביעת רשלנות כנגד קופ"ח כללית מעסיקת ביה"ח קפלן, בה טענו כי האיחור של ביה"ח במתן טיפול לר' והימנעותו של ביה"ח לבודקה ע"י מומחה לכירורגית ילדים מהווים התרשלות, והם שגרמו לאיחור בגילויה של דלקת התוספתן, והביאו להחמרת מצבה של ר'.

התובעים צרפו חוות דעת מומחה, לפיה לנוכח התנהלות הרופאים חל איחור משמעותי באבחנת הדלקת, ואף בביצועו של הניתוח שהביא להתנקבותו של התוספתן, ובעקבות זאת לדלקת הצפק ואף להידבקויות במעיים.

מנגד הכחישה הנתבעת את המיוחס לה וטענה כי התנהלותה היתה ללא רבב, באשר מתקיימים מקרים בהם יש קשיים לזהות את דלקת התוספתן.

לטענתה, בדיקתה של התובעת עת הגיעה בפעם הראשונה אל חדר המיון בידי רופא ילדים, שהינו אף מומחה ברפואה דחופה בהחלט היתה מספיקה, וכלל לא עלה הצורך לבצע בדיקות נוספות בידי כירורג המומחה ברפואת ילדים.

הנתבעת אף צירפה חוות דעת רפואית של מומחה מטעמה, לפיה, בהתאם לספרות המקצועית, בקרב ילדים קיים קושי רב באבחון דלקת תוספתן, וכי בכל מקרה אצל שליש מן הילדים מתנקב התוספתן טרם הניתוח.

עוד טען המומחה כי גם ההדבקויות שנוצרו אצל התובעת אינן ממצא נדיר, והן מהוות אמצעי התגוננות של הגוף להגבלת התפשטות הדלקת.

לאור הפערים בין המומחים מינה ביהמ"ש מומחה מטעמו

המומחה קבע כי עת שהתובעת הגיעה בפעם הראשונה אל חדר המיון לאחר שהופנתה ע"י כירורג בהחלט היה צורך כי תיבדק ע"י כירורג מומחה לילדים, ואילו אכן היתה מתבצעת בדיקה ע"י רופא זה, סביר כי הדלקת היתה מאובחנת כבר באותו יום, וא' היתה מקבלת טיפול בהתאם.

אי לכך סביר כי אשפוזה היה קצר יותר והחלמתה יותר מהירה. המומחה ציין כי אילו הדלקת היתה מאובחנת בזמן התובעת היתה זקוקה לאנטיביוטיקה למשך עשרים וארבע שעות בלבד, וחוזרת לשגרתה אחרי שלושים ושש שעות, אך בשל האיחור נזקקה לאנטיביוטיקה למשך 3-7 ימים וחזרה לתפקוד מאוחר יותר.

ביהמ"ש בחר לאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעמו וקיבל את התביעה. ביהמ"ש פסק כי התנהגותו של הרופא בחדר המיון אשר שחרר את התובעת לביתה באותו מצב בו הגיעה מבלי שהיא נבדקה בידי כירורג מומחה לילדים, וזאת אף לאחר שהופנתה מלכתחילה אל בית החולים בידי כירורג, סטתה מסטנדרטים סבירים של זהירות ומהווה התרשלות של הרופא.

ביהמ"ש ציין כי לנוכח העובדה כי מומחה בכירורגיה בדק את התובעת במרפאתו ובחר להפנותה לבי"ח לאור חומרתו של מצבה היה מצופה כי ביה"ח ייתן משקל רב למצבה, וזאת אף לנוכח שאר הסימנים שהתקיימו אצלה והעידו על חשש לדלקת תוספתן כבר במועד זה.

ביהמ"ש אף ציין כי במקרה הנ"ל מתקיים קשר סיבתי בהיר ומלא בין הימנעותו של ביה"ח מבדיקתה הרפואית של התובעת בידי מומחה בכירורגיה של ילדים, האבחון השגוי בעניינה ושחרורה המוטעה מביה"ח לבין נזקיה, שהתבטאו בצורך באשפוז נוסף ובטיפול באנטיביוטיקה יותר ממושך.

ביהמ"ש פסק לתובעים פיצוי בסך של כ-18,000 ₪.