רשלנות רפואית בביצוע ביופסיה גרמה צלקת ועיוות בשדיה של מטופלת

נזקים ועיוות בשד בעקבות ניתוח ביופסיה כושלביופסיה הינה הליך רפואי שבו ניטלת דגימה מרקמה באיבר כלשהי בגוף על מנת לבודקה כחלק מתהליך אבחונן של מחלות רבות. דגימה זו נשלחת לפתולוג אשר בוחן אותה באופן מעמיק תוך שימוש במיקרוסקופ. בדרך כלל מדובר בהליך פשוט ללא סיבוכים מיוחדים, אך כמו בכל הליך רפואי אף לביופסיה סיכונים כמו דימום, זיהום ונפיחות. נשאלת השאלה האם במקרה בו לאחר ביופסיה נותרת אצל המטופל צלקת בעור ומראה מעוות, האם ניתן לומר כי הרופא אחראי ברשלנות רפואית?

ביהמ"ש השלום בירושלים קיבל תביעת רשלנות רפואית של מטופלת שעברה ביופסיה בשדיה, וכתוצאה מכך נותרה צלקת בשד ומראהו עוות, וקבע כי למטופלת לא ניתנו ההסברים הדרושים בנוגע לביופסיה שעמדה לעבור, ובכלל זה מידע אודות הסיכונים הטמונים בה. כן קבע ביהמ"ש כי הרופאים התרשלו בטיפול בתובעת שכן היה עליהם לתת לה טיפול אנטיביוטי בשלב מוקדם מזה בו ניתן לה, מה שהיה מביא למניעת הזיהום, ואף לצלקות ולעיוות מראה העור שהתפתחו בעקבותיו.

המטופלת שוחררה מביה"ח בטענה שמצבה תקין

מעשה בר' אשר הופנתה בחודש נובמבר שנת 2003 לביצועה של ביופסיה באשפוז בביה"ח הדסה לאחר שנתגלה גוש קטן בשד. יום לפני ביצועה של הביופסיה עברה ר' כמקובל תהליך שבו סומן מקומו של הממצא בשד באמצעות חוט תיל אשר הוחדר לשד בהרדמה מקומית.

לאחר שהוחדר התיל בוצע צילום רנטגן כדי לוודא כי ההחדרה נעשתה כנדרש. יום לאחר מכן התבצעה הביופסיה, ור' שוחררה לביתה כשבטופס השחרור צוין כי מצבה תקין ללא עדות לזיהום כלשהו בפצע הניתוחי. לאחר שר' חזרה לביתה היא החלה לחוש כאבים במקום הביופסיה.

בבדיקה רפואית תועד כי הפצע אדמומי מעט ללא הפרשות. בהמשך, הפרשות החלו להופיע מחתך הביופסיה, והחתך נפתח. בעקבות כך קיבלה ר' טיפול באנטיביוטיקה בעירוי מספר פעמים, והרופאים איבחנו הפרשות מוגלתיות מהחתך ופתיחה של הצלקת הניתוחית.

תרבית שנלקחה הראתה כי מדובר בזיהום ע"י חיידק אי קולי שמקורו במעיים. ר' אושפזה למשך חמישה ימים וקיבלה טיפול באנטיביוטיקה. במשך ארבעה חודשים לאחר מכן התובעת סבלה כאבים באיזור, הצלקת הניתוחית נותרה פתוחה, והיא נזקקה לטיפולים בקופ"ח. לאחר התאחותו של הפצע נותרו בשד של ר' עיוות וצלקת שהינה עמוקה, ואף פטמתה התעוותה.

מדוע חלק מהציוד הרפואי נשאר בגופה של המטופלת?

ר' פנתה לבית המשפט  והגישה תביעת רשלנות רפואית כנגד ביה"ח הדסה בה טענה, בהתבסס על חוות מומחה מטעמה, כי הרופאים התרשלו בטיפול בה. לטענתה התרשלות הנתבעת באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בעובדה שחלק מחוט התיל נותר בגופה, ובכל מקרה הסימון בתיל צריך היה להתבצע בטכניקה אחרת וביום הביופסיה.

כמו כן, לטענתה, העובדה שנגרם בשד זיהום מחיידק מעיים שלא אמור להימצא בחדר הניתוחים מעידה אף היא על התרשלות הרופאים. התובעת הוסיפה כי היה על הרופאים אף לתת לה לאנטיביוטיקה בשלב מוקדם משניתנה כבר לפני הביופסיה, וזאת במיוחד לנוכח העובדה כי תהליך הסימון בחוט התיל התבצע יום לפני הביופסיה ולא בסמוך לה.

לבסוף טענה התובעת כי הרופאים לא העניקו לה הסברים על הסיכונים הטמונים בביופסיה, וכך פגעו בזכותה לאוטונומיה, מה שמהווה אף עוולה של תקיפה.

ההגנה טוענת כי התובעת חתמה על ההסכם- האמנם?

מנגד טענה הנתבעת בהתבסס על חוות דעת מטעמה כי התנהלות הרופאים היתה ללא רבב. לטענתה, התובעת חתמה על טפסי הסכמה לניתוח וקיבלה את מלוא הסברים הדרושים לרבות בנוגע לסיכוניו. בנוגע לטענה כי הטיפול באנטיביוטיקה היה צריך להינתן קודם לכן, טענה כי טיפול מונע באנטיביוטיקה אינו מקובל בתהליכי ביופסיה, שכן ההליך מוגדר כניתוח שהינו נקי.

בכל מקרה התובעת קיבלה אנטיביוטיקה במהלכה של הביופסיה או בסמיכות אליה. בנוגע לחוט שהושאר בשד טענה הנתבעת כי מדבור בסיבוך נדיר ביותר. הניתוח אצל התובעת בוצע בדרך המקובלת, והתיל שקע בשד, ואי לכך זה מה שהקשה על הרופאים במעקב אחריו.

מה יפסוק בית המשפט?

בימה"ש קיבל את התביעה בחלקה וקבע בראש ובראשונה כי החתמתה של התובעת על טפסי ההסכמה לניתוח הביופסיה התבצעה שלא בהתאם לדרישות חוק זכיות החולה, וכי הרופאים לא העניקו לה טרם חתמה את מלוא המידע בנוגע להליך הביופסיה, ולא הסבירו לה את הסיכונים הטמונים בו, ובכלל זה הסיכון לזיהום.

בהקשר זה ציין ביהמ"ש כי אף אילו היו ניתנים לתובעת הסברים מלאים על ההליך היא היתה בוחרת לבצע את הביופסיה שנועדה לשלול ממאירות, ולפיכך הפיצוי ינתן על אי נתינת המידע עצמו בקשר לסיכוני הביופסיה. עוד קבע ביהמ"ש כי היתה רשלנות רפואית בהתנהלות הרופאים.

על הרופאים היה להתחיל בטיפול אנטיביוטי בשלב מוקדם משהחלו או למצער לשקול זאת, וזאת אף לאור חוות דעתו של המומחה מטעמה, לפיה הסיכויים לזיהום הם גבוהים יחסית במקרה כזה, במיוחד לנוכח העובדה כי הליך סימון השד נערך יום לפני כן, מה שהצריך התחלת טיפול במועד זה.

ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין אי מתן האנטיביוטיקה קודם לבין הזיהום, שכן הוכח חד משמעית מעדויות המומחים כי הסיכוי למנוע את הזיהום באמצעות טיפול מקדים באנטיביוטיקה היה גבוה מאוד.

עם זאת דחה ביהמ"ש את טענתה של התובעת בנוגע למועד הסימון בחוט התיל וקבע כי לא הוכח כי ביצועו של הסימון ביום הקודם לביופסיה היה שלא בהתאם לסטנדרטים רפואיים סבירים. כמו כן לא מצא ביהמ"ש התרשלות בטכניקת הסימון בחוט, ואף קבע כי היוותרותו בגופה לא מעידה על רשלנות, אלא הינה סיבוך נדיר, ובכל מקרה לא נותר לה נזק מעצם השארתו בגופה.

לתובעת נפסק פיצוי בסך 115,000 ₪.

ת"א 5047-09