מחדר המיון לביתו ללא ערכת חמצן ונפטר

למרבה הצער בשל מחלות שונות הקשורות בריאות ישנם מספר לא מבוטל של מטופלים אשר נדרשים להיות מחוברים שחררו הביתה מטופל עם קוצר נשימהבאופן קבוע לחמצן במשך חלק מהיממה או כולה. מטבע הדברים אנשים כאלו לעיתים נזקקים להגיע לחדר המיון בשל בעיות שונות, ולעיתים בחזרה לביתם הם מוסעים ע"י בן משפחה ברכבו הפרטי, כאשר הם אינם מצוידים בערכה לחמצן. נשאלת השאלה במצב בו מטופל הזקוק בקביעות לחמצן משוחרר לביתו ברכב פרטי ללא חמצן באישור רופאי חדר המיון, ואי לכך הוא נפטר, האם ניתן לומר כי הרופאים יהיו אחראים ברשלנות רפואית, והאם למטופל אשם תורם שנסע ללא חמצן?

ביהמ"ש השלום בירושלים קיבל תביעת רשלנות רפואית של עזבון מטופל ששוחרר לביתו ברכב פרטי ללא ערכת חמצן ונפטר בשל כך וקבע כי יש לדחות את טענת ביה"ח הדסה, כי יש לייחס אשם תורם למטופל שבחר לנסוע ללא חמצן, למרות שקיבל הוראה להיות מחובר לחמצן במשך 24 שעות ביממה.

היסטוריה הרפואית של המטופל

מעשה ב-מ' ז"ל אשר בסביבות שנת 1999 חלה במחלה כרונית בריאות, ומאז נדרש להיות מחובר לערכת חמצן למשך שעות ספורות ביום, וכן לנטול במקביל תרופות. כאחת עשרה שנים לאחר מכן בחודש ינואר שנת 2010 אושפז מ' בביה"ח הדסה למשך כשבוע בשל קוצר נשימה חריף. לאחר מכן הוא אושפז בביה"ח שמואל הרופא לשם שיקום, וזאת למשך כשבועיים נוספים, כשלאחריהם שוחרר לביתו עם הוראה להיות מחובר לחמצן במשך עשרים וארבע שעות ביום.

מה קרה לאחר שמ' שוחרר מהמיון?

כארבעה ימים לאחר ששוחרר מ' לביתו הבחין בנו כי אביו חש שלא בטוב והבהילו לקופ"ח, שם חובר מיידית לחמצן ונלקח לביה"ח הדסה באמבולנס, תוך שהוא מחובר לחמצן במהלך הנסיעה. מיד עם הגיעו לחדר המיון יידע בנו של מ' את רופאי המיון כי אביו מחובר לבלון חמצן במשך כל שעות היממה.

מ' טופל בחדר המיון ועבר בדיקות, ובמהלך שהותו שם היה מחובר כל הזמן לחמצן. לבסוף שוחרר לביתו כשמצבו יציב. הוא הוסע לביתו ע"י בנו ברכב ללא ערכת חמצן. במהלכה של הנסיעה לבית עשר דקות לאחר שעזב מ' את שטח ביה"ח הוא החל לחוש תחושת מחנק, וראשו נשמט. הבן עצר, קרא לאמבולנס, ובמקביל החל בביצוע פעולת החייאה באביו. גם צוות טיפול נמרץ שהגיע למקום ניסה להחיות את מ', אך ללא הצלחה, ולבסוף נקבע מותו.

עיזבונו של מ' אשתו ובנו הגישו תביעת רשלנות רפואית כנגד ביה"ח הדסה

התובעים טענו כי עקב רשלנות רפואית מצד ביה"ח שהתבטאה בשחרורו הביתה ברכב פרטי ללא חמצן הוא נפטר. לטענת בנו של מ' עם שחרורו מביה"ח לפני היציאה מחדר המיון יידע את הרופא במקום כי הוא מתעתד להסיע את אביו הביתה ברכב פרטי שאינו מצוייד בחמצן, ותגובת הרופא היתה כי מצבו של מ' טוב, והוא בהחלט יכול להסתדר בלי חמצן במהלכה של חצי שעת הנסיעה עד לביתו. לטענת התובעים, משניתן לבן אישור רופא חדר המיון להסיע את מ' בלי חמצן אין אף להטיל על מ' אשם תורם שהביא לקרות הנזק.

טענות הנתבעים

הנתבעת מנגד אישרה שהתרשלה משלא וידאה כי מ' יהיה מצויד בחמצן לפי שחרורו מביה"ח, אך יחד עם זאת טענה כי יש לייחס למ' אשם תורם שהביא לקרות הנזק. ראשית הנתבעת הכחישה כי ניתן לבן אישור להסיע את האב ללא חמצן. בנוסף, לטענתה, חרף טענת התובעים כי רק באשפוזו האחרון ניתנה לו ההוראה כי יהיה מחובר כל שעות היממה לחמצן, הוראה כזו ניתנה עוד בשנת 2008, ולכן מ' היה צריך לדאוג כי תמיד תמצא ברשותו ולצידו ערכת חמצן ניידת. למצער הוא היה חייב לדאוג לכך לא יאוחר מהמועד בו שוחרר משיקומו בביה"ח שמואל הרופא כמה ימים לפני מותו. כמו כן טענה הנתבעת להיעדרו של קשר סיבתי בין מעשיה למותו של מ'.

דבריו והחלטתו של בית המשפט

ביהמ"ש קיבל את התביעה וקבע כי יש לקבל את גרסת בנו של מ' כי הרופא אישר לו לקחת את אביו בלי חמצן. ביהמ"ש קבע כי בנסיבות, בהן נסעו מ' ובנו הביתה בלי חמצן אחרי שהתייעצו וקיבלו את אישור הרופאים, אין להטיל על מ' אשם תורם עקב התנהגותו. ביהמ"ש קבע שאילו הרופא היה מזהיר אותם כי נסיעה בלי חמצן הינה מסוכנת אפשר היה לעכבם בביה"ח עד קבלת חמצן נייד או להסיע את מ' באמצעות אמבולנס מצויד בחמצן.

ביהמ"ש אף קבע כי מתקיים קשר סיבתי בין התרשלות ביה"ח למותו של מ'. ביהמ"ש העדיף את חוות הדעת של מומחה התובעים, לפיה ניתוקו של מ' מהחמצן גרם למותו, כאשר חוות דעת זו חוזקה במידה מסוימת אף ע"י מומחה הנתבעת. תימוכין נוספים למסקנה זו מצא בביהמ"ש בעובדה כי מ' קיבל זמן קצר קודם לכן הוראת חיבור לחמצן במהלך כל היממה ואף בעובדה כי במיון בהיותו עם חמצן מ' היה במצב טוב. ביהמ"ש ציין כי מ' נפטר עשר דקות לאחר הניתוק מהחמצן, והסתברות כי מותו נגרם עקב רשלנות גבוהה יותר משנגרם מסיבה אחרת. זאת אף מכיוון שבמצב בו הרופאים בחרו לשחררו לביתו מהמיון הם לא סברו כי לחייו נשקפת סכנה באופן מיידי עקב מצבו הכללי, ומכאן שסביר כי הניתוק מהחמצן הוא הגורם למוות. ביהמ"ש ציין כי הנתבעת לא עמדה בנטל לסתור קשר סיבתי זה.

התובעים פוצו בסך של למעלה מ-400,000 ₪.

ת"א 28423-04-11 א.מ ואח' נ' הסתדרות מדיצינית הדסה
ניתן ביום 31.10.13